יום ראשון, 27 ביולי 2014

אחרי הטיפול בעזה, על מדינת ישראל לכבוש מחדש את מזרח ירושלים

ביום ראשון בשבוע שעבר, קרוב לחצות הודיע חמאס, כי הצליח לחטוף חייל ישראלי (אחד מהשבעה בנגמ"ש שלהערכת צ"ל נהרג גם הוא). מרגע זה, הרגישו תושבי פסגת זאב, כמו עוד תושבים במספר מקומות בירושלים, כאילו הם נמצאים תחת התקפת יריות.

מכל עבר נורו זיקוקים ויריות עם קריאות שמחה של השכנים הערבים. התחושות של התושבים שבאותו ערב התוודעו גם לכך שנוספו עוד שלושה עשר חללים ישראלים במלחמה היו קשות מנשוא. קולות הירי היו בעצמה חזקה ונמשכו לפחות שעתיים. אנשים התקשו לישון או להמשיך בשינה.
מבירורים שנעשו אח"כ, המשטרה ניסתה להתמודד אך נוצר הרושם שהיא מתקשה לעשות זאת.
הזיקוקים אולי הדירו שינה מעיני התושבים אך לטווח הרחוק הם צריכים להדיר שינה מעיני כל מי שנמצא בצומת מקבלי ההחלטות. את אותם זיקוקים הפנו מתפרעים רק לפני כשבועיים אל כוחות משטרה כיריות לכל דבר. 
בימי רגיעה, חודשים רבים טרום המלחמה, אני, כמי שמייצגת את פסגת זאב במועצת העיר, חשבתי ואמרתי ודיברתי עם כל מי שרק אפשר שצריך לנקוט במספר אמצעים מול הפרות החוק במזרח ירושלים ומול מדיניות "ההכלה" של המשטרה. 
נכון שבזמן מלחמה, צריך לרכז כוחות בחזיתות הפתוחות ולתת לחיילים שלנו לנצח אך בסיום המלחמה יש לתת את הדעת בצורה הכוללת ביותר לגבי היחס שלנו לכל חלקי ירושלים. 
הדברים התחילו לזוז בכיוון חיובי, כשראש העיר החל לפעול בנושא מול משרדי הממשלה ואכן תוקצבו כספים לטיפול במיידי האבנים ממזרח ירושלים. אך זה אינו מספיק וצריך לשנות מדיניות כוללת ביחס לאכיפת החוק.

שנים התריעו גורמים שונים על המנהרות שחמאס חופר וכל המערכות העדיפו להתעלם.
בתוך ההתעלמות, אנשי חמאס לא הפסיקו לחפור את המנהרות לא הפסיקו להרחיב אותן ולשכלל את המעברים, זה רק אנחנו שחשבנו שאם לא נסתכל, המציאות תעלם. כמו ילד קטן החושב שמה שהוא לא רואה לא קיים, שלא לומר כמו בת יענה, כי בת יענה טומנת את ראשה בחול ואם אנחנו היינו טומנים ראשנו בקרקע אולי בכל זאת היינו רואים שם משהו.
והנה בזכות שלושת הנערים שנרצחו בצורה מזעזעת גיל-עד שער , נפתלי פרנקל ואייל יפרח נכפתה עלינו המלחמה הזאת. כתבתי בזכות, כי בדיעבד טוב שנכפתה כי רק כך מישהו אילץ אותנו להישיר מבט אל המציאות ולראות את מלוא מנהרות התופת שדרכן איימו אויבינו לעשות בנו שפטים ואנחנו לא השכלנו לראותן ולהפסיקן בזמן. 
עם ישראל חזק ואיתן וידינו במלחמה הזאת על העליונה, יחד עם זאת יש להודות בפה מלא - בנושא המנהרות נרדמנו על משמרתנו. אני מניחה שכל נושא המנהרות יהיה מעתה בטיפול, כי עכשיו הכל מבינים שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לעצום עיניים ולא להביט נכוחה לסכנה. למדנו את הלקח שאם עוצמים את העיניים המציאות לא נעלמת, זה רק אנחנו שלא רואים אותה. 
דין הטיפול במנהרות הוא כדין הטיפול שצריך להיעשות אחר כך בשועאפט ובכל מזרח ירושלים.
גם כאן, המערכת העדיפה להסיט את מבטה מהנעשה.
במחנה פליטים שועאפט, בשכונת ראס חמיס, בשכונת השלום הלכו ונבנו בשנים האחרונות עשרות רבי קומות, בצפצוף מתמשך על עיריית ירושלים ועל חוקי המדינה למרות שהם בשטח המוניציפלי של ירושלים.
במסגרת ההחלטות שלא לקבל החלטות, לא ניתן אישור מלשכת ראש הממשלה לטפל בעניין. כמו המנהרות, העדיפו לעצום עיניים ולקוות לטוב אבל לא קיבלו החלטה לפעול בשטח שמעבר לגדר ההפרדה. 
מי גר בשכונות האלה שמעבר לגדר ההפרדה? 
ככלל, מאז שנבנתה שם גדר ההפרדה, והיה צריך לעבור מחסום כדי להיכנס למרכז ירושלים, רבות מהמשפחות שאחד מבני הזוג עובד בעיר ויכלו להרשות לעצמן מבחינה כלכלית, עזבו את השכונות לכיוון בית חנינה, לכיוון שועאפט שמעבר לגדר וגם לעיתים לכיוון השכונות היהודיות. הבתים שהתפנו, מחירם ירד ורובם התאכלסו ע"י שוהים בלתי חוקיים שהגיעו באין מפריע משכם ומרמאללה. כי זאת יש לדעת, הדרך בין שכם לרמאללה לבין השכונות הללו אינה כרוכה בשום מחסום כלשהו והדרך היא רציפה. 
חשוב לשים לב, המצב כיום הוא שהם נכנסים בקלילות לשטח המוניצפאלי של ירושלים (לעתים 200 מ' מבתי פסגת זאב) ורק ברצותם לצאת משם הם צריכים לעבור בידוק. 
העירייה מזמן כבר הפסיקה לתת בשכונות אלה שירותים בשל חשש לעובדיה, אבל במקביל היא לא אוכפת את החוק. לא היא, לא המשטרה ולא המדינה. לכן עשרות רבי קומות נבנו בשנים האחרונות ללא תוכניות וללא פיקוח ויש הטוענים גם על יסודות רעועים שלא יחזיקו ברעידת אדמה קלה. 
כאשר תשתית המים לא הספיקה לאלפי האנשים שנוספו, באו כמובן התושבים וארגוני השמאל בדרישה-מאשימה לעירייה ולגיחון  כאילו הם מונעים מים מילדי השכונות הערביות. כך במהלך סיבובי, הגיעו הדברים האלה אלינו כבומרנג, מובן גם שהמים מסופקים חינם על חשבוננו כי הגיחון לא יכולה לגבות תשלום מעבר לגדר ההפרדה.
השכונות הללו שוכנות על הבקע הסורי האפריקאי, אם בעוד זמן מה תהיה רעידת אדמה וכל רבי הקומות יקרסו כמגדלי קלפים  והם יקרסו, שוב יבואו בתלונה מאשימה למהנדס העיר ולראש העיר שלא וידאו שהבנייה בתחומם נעשית כראוי ולכן גרמו למאות הרוגים. 
הנה גם קולות רעש המואזין שכבר מזמן אינו מתפקד כקריאה למאמיניו, אלא מרעיש לצורך ההרעשה וההצקה, כמו גם קולות המוזיקה הרועשת ממתחמי החתונות (בחסות אונרא) וכן היריות והזיקוקין. 
המשטרה כבר שנים מדווחת מידי כחודש על תפיסת  אי אלו אנשים ומחסנים מלאים בזיקוקים ונשק... אך מאות המחסנים האחרים  - לא נודע היכן הם.
יש לציין כי גדר ההפרדה שבוצעה באזור לפני כ- 10 שנים רק מעצימה את הבעיה. בזמנו אמרתי שהגדר אינה  יעילה כי היא גורמת לשאננות וכי היא מחלקת את ירושלים. אמרו לי שאין לי הכשרה  ביטחונית, דבר שהסכמתי אתו, אך תהיתי בקול האם הגדר תוכל לעצור ירי לכיוון פסגת זאב. והנה הגענו למצבים כאלו. כעת ברור לכל מי שלא התנגד לבניית גדר ההפרדה שבמו ידינו הבאנו לתוספת של עוד עשרות אלפי ערבים שרובם שוהים בלתי חוקיים לתוך ירושלים והבאנו לאנרכיה ולחוסר שליטה ישראלית בקרבה לפסגת זאב ולשאר שכונות התפר בסמוך לגדר.
יתכן גם שנחפרו מינהרות מתחת לגדר ההפרדה. בעבר  לא חשבתי על זה ואי אפשר לדעת אם הן קיימות. מה שרואים בוודאות שאנשים מעבר לגדר פשוט שמים סולם ועוברים  בקפיצה אל הצד השני. כמה קל.
האם חייהם של התושבים בשכונות האלה טובים? - ממש לא! אבל עושה רושם שלמנהיגיהם וגם לאונרא יש אינטרס להשאיר אותם במצבם.
אני דוגלת במתן שירותים ובמתן זכויות אבל עמידה בתוקף על קיום חובות. מזמן כבר הצעתי להעביר את הבידוק הביטחוני מאזור כביש 13 לאזור הכביש המחבר בין ענתות לא-זעים, שם קיימת גדר הפרדה נוספת. כל זה כמובן תוך שליטה אמתית בשטח מחנה הפליטים שועאפט הנושק לפסגת זאב מזרח אותו ראוי להרוס כמחנה פליטים וליישב מחדש.
בקשר לרפיסות שנראתה במהומות בבית חנינה ושועאפט. אסור היה להכיל התנהגות של הריסה וניתוץ תחנות הרכבת, בכל מקום אחר בארץ בהתפרעויות של יהודים המשטרה לא "מכילה" התנהגות כזאת ואין סיבה שהיא תכיל זאת מול התנהגות של מתפרעים במזרח ירושלים. 

יום חמישי, 6 בפברואר 2014

הוצאת מים מהסלע. נס או שחור?

נזילה שהחלה השבוע באחד מקירות הבית שלנו, הפכה עד מהרה למעיין מפכפך.
אילו היינו בטבע, היינו בוודאי שמחים על גודל הנס שנעשה לנו בהוצאת מים מהאבן. מכיוון שבתוך ביתנו אנו יושבים, הבנו שמדובר בהתפוצצות צינור כלשהו. מיהרנו להזמין אינסטלטור מחברת הביטוח, ותוך כדי הכנת הרבה קפה שחור, התפללנו לנס -  מציאת מקור הדליפה וסתימתו. 

לאחר יומיים של ניסוי וטעייה לאיתור מקור המעיין, הגעתי למספר תובנות ותהיות:
  • - הגיוני שמים לא יעלו ללא סיוע. השאלה היא מאיפה לכל הרוחות הם הגיעו לגג?
  • - שמתי לב שהתחלנו להכניס לשיחות בינינו, בלי להתכוון,  כל מיני ניבים עם מים כמו "לא מחזיק מים" או "מים שקטים חודרים עמוק". ביטויים שקיבלו בשל המצב כפל משמעות ואז הרגשנו לא נעים מהאינסטלטור שאולי חשב שאנחנו לועגים לחוסר מקצועיותו. 
  • - אינסטלציה דומה מאוד לרפואה.  - לפציינטים נדמה שבעל המקצוע יבדוק יאבחן ויתאים תרופה. אלא שבפועל בעל המקצוע בודק, לעתים מאבחן נכון ואז מנסה משהו בתקווה שיעזור.   יש אינסטלטורים שהיו יכולים להיות בקלות כירורגים - הם דומים בתאוותם הכמעט בלתי נשלטת שלהם קודם כל לפתוח, לראות מה יש בפנים ואז לתת דיאגנוזה.
  • - כל אינסטלטור יכול בקלות להצטרף לכוחות הבילוש.  - מי שיכול לעקוב אחרי מסלולה של טיפת מים ולהבדילה מחברתה שיוצאת למסלול אחר, יוכל לאתר כל פושע חמקמק.
  • - לפתע התברר לי שלכל החברים שלנו יש אינסטלטור סודי: "הרנטגן" "הלוחש למים"... כינויים הדומים להפליא לכינויי רבנים. כנראה שגודל המצוקות בשני התחומים די זהה.
החשוב ביותר הוא שפתאום מבינים שזרימת מים מהברז ולא ממקומות אחרים היא לא דבר טרוויאלי ולומדים להעריך את הדברים הקטנים שבחיים.

יום חמישי, 28 בנובמבר 2013

איך לא להגזים עם סופגניות וחיות אחרות

כפית של ברנדי בבצק של הסופגניות יגרום לבצק לספוג פחות שמן!
אפשר להחליף את מיץ התפוזים בלבן!
את הסוכר אפשר להמיר ברסק תפוחים!
במקום לטגן, אפשר  לאפות!
אח"כ כשהן מוכנות, תוסיפו מעט מאוד ריבה דיאטטית מעל
ואז... תוכלו ליהנות מהטעם! (משהו הדומה לפרוסת לחם קל עם ריבה). 

אנחנו מנסים לחשב את קיצן לאחור של הקלוריות, כאילו  שבאכילת הסופגנייה הזאת תלויים חיינו ואושרנו.
אח"כ, רק מתוך המחשבה על הסופגנייה, אנחנו הופכים להיות כל כך אובססיביים שברגע הכי פושטי של מסיבת סיום בגן של הילד, כשמחלקים סופגניות קרות ושמנוניות, דווקא אז אנחנו נשברים ומחסלים 3 סופגניות מול מבטה המשתומם של הגננת ברכה. ("לא פלא שהילד מתנהג כך, ראית איך אבא שלו התנפל על הסופגניות וזה עוד מהמגש של אלו שנפלו על הרצפה").
לפעמים אנחנו אובססיביים להתנהגויות של הילדים שלנו ולא שמים לב שבהרבה מקרים אם נטיל וטו מוחלט - את לא תעריצי את הזמר הזה, את שומעת?! - נקבל את ההתנהגות  הקיצונית לצד השני.
פעם, דיברה איתי מחנכת של אחת מקרובות משפחתי על כך, שאוי לאותה בושה, הילדה שמה בכל שיעור תמונה של זמר אותו העריצה על השולחן. אחרי שסירבתי להתרגש,  הסברתי למורה שהערצת כוכבים היא כמעט שלב הכרחי לתהליך הגדילה וההתבגרות וכל עוד גילויי הערצה מסתכמים בהצבת תמונתו לנגד עיניה זה בסדר גמור.
הוספתי גם שצריך לצפות שבמוקדם או במאוחר, תמונתו תתחלף בתמונת נער בן גילה וזה בדיוק מה שמצופה מבית הספר - להכין את התלמידים לחיים.

השאלה היא איך יודעים מה המינון הנכון ומתי מגזימים?
לשם כך, צריך פשוט להתאמן. כמובן שאפשר להתחיל להתאמן על סופגניות. איתן גם כשתגזימו, המקסימום שתקבלו זה כאב בטן...
או סתם בטן.

חנוכה שמח!
https://www.facebook.com/antebiyael

יום שלישי, 16 ביולי 2013

להיות מודעים ולתת לעצמנו תזכורות

איך אפילו בכלי רכב יחסית ישן, נשמע צפצוף אם משאירים בו אורות דלוקים ויוצאים? איך לא ידעו כל מתכנני הרכב לגרום לו לצפצף כשנשאר ילד ברכב?
לא יודעת בדיוק את הטכניקה, אבל מי שאמון על תכנון מכוניות, בוודאי יידע גם לתכנן עוד חיישן המתבסס על תזוזה או על נשימות שהיה גורם לרכב לצפצף עצמו לדעת כדי שנכנס שוב נבדוק ונמצא את הילד ששכחנו.

עד שהטכנולוגיה תעשה את שלה, שומה עלינו ללמד ילדים מגיל שהם מבינים שזה בסביבות גיל השנתיים, שאם הם מוצאים את עצמם לבד באוטו, הם משתחררים מכיסא הבטיחות, קופצים למושב הנהג וצופרים כמו שהם אוהבים, עד שמישהו מבוגר מגיע.  לא מדובר על להכניס פחד לילדים, אלה פשוט ללמד אותם כמו במשחק. כך עשיתי לפני יותר מעשור עם בתי הקטנה, כי פחדתי פחד מוות שזה עלול לקרות גם לי. לגבי הקטנטנים יותר, נתנו בימים האחרונים הרבה רעיונות, החל מלהניח ליד הכיסא שלהם את הנעל/פלאפון/תיק של הנהג וכלה בלתת תזכורת בפלאפון. כמובן שגם הסביבה צריכה להתגייס: כל מקום שצריך לקבל תינוק או ילד קטן והוא לא מגיע, אחרי חצי שעה צריך  להתקשר ולברר את סיבת האיחור. אין מנוס, זה אולי נשמע טרחני ומעצבן אבל המצב האחר הוא הרבה יותר נורא, איום וגרוע. 
...
בעניין הטרחנות, רק השבוע התברר לי שסביבתנו הצעירה רואה אותנו ככאלה בכל מקרה, וממש לא משנה איך באמת נתנהג. 
הנה רק השבוע תהיתי ביני לבין סביבתי איך זה יכול להיות שזה מה שהם חושבים עלי, כי אני הלוא שיא הקולית שאפשר לתאר. התשובה המידית שקיבלתי הייתה שעצם העובדה שהשתמשתי במילה "קולית" כבר מעידה על השאר ואין צורך להרחיב...

נהגו בזהירות, ילדים עכשיו בכל מקום!

https://www.facebook.com/antebiyael

יום רביעי, 3 ביולי 2013

קיץ - קיטנה ומחזיק מפתחות מחוטי ניילון

השבוע התחלנו את החופש הגדול גם אצל הקטנטנים.
אם אתם כמוני, מעל גיל 35, בוודאי גם עולם  האסוציאציות שלכם מוביל אתכם מחופש גדול לקייטנה ול... מחזיק מפתחות.
קייטנה זה מובן, אך נראה לי שצריך להסביר את האסוציאציה של מחזיק המפתחות, למי שאינו יליד הארץ או אינו יליד השנתון הנכון. 

בקייטנות של פעם, בדומה לאלה של היום, היה חשוב להפעיל את הילדים באטרקציות חווייתיות. אלא שאז האטרקציות היו מוגבלות לחבל, משחקי כדור ומלאכת יד.
כך מצאתי את עצמי קיץ אחרי קיט, לוקחת ארבעה, או שמא שמונה?! חוטי ניילון בצבעים שונים וקושרת אותם בסגנון קשירה ייחודי ודייקני לכדי מחזיק מפתחות לתפארת... לא יודעת תפארת של מה אם בכלל. כמו כן, לא ברור למה דווקא מחזיק מפתחות; לא היה לנו רכב משפחתי, ומעולם לא הייתי ילדת מפתח. אולי חשבו אצלנו בבית שעדיף להתכונן לכל מצב, נניח  שאיכשהו יהיה כסף ונניח שאחד ההורים יחליט ללמוד נהיגה ואז נניח שאח"כ בהחלטה לא ברורה יחליטו לקנות מכונית ואז יגיעו עם המכונית שני מפתחות. כדי שלא נעמוד בפני הדילמה איך נחזיק את המפתחות, חשוב שהילדה תכין כמה כאלה בקיץ. יכול להיות שבגלל כל התהיות שתהיתי לעצמי, יצאו לי כל מחזיקי המפתחות בצורת סימן שאלה (לפעמים ישר ולפעמים הפוך). למרות שהיה אז מי שטען שיש ביצירות שלי פוטנציאל אומנותי גלום, בראיה לאחור, לא כל פוטנציאל צריך לממש. לפעמים טוב לו כפי שהוא, בלתי ממומש ופחות מזיק.
בכל מקרה, ברגע שהיו לי במגירה 17 "מחזיקי מפתחות", חלחל בי החשד שהם לא הולכים לממש את ייעודם. או אז, הכרזתי על מרד הן בעולם הקייטנות והן בעולם מלאכת היד.
אם כיום, יוצא לי לעתים, בכל זאת, למשוך בחוטים, כבר לא מדובר בחוטי ניילון.

נ.ב - ואפרופו הכסף שהיה לנו פעם לעומת המצב הכלכלי היום,
פעם כדי לדחות את הביקור אצל רופא השיניים שהיה מאוד יקר, היו שמים קצת עארק על השן הכואבת. היום עם מחירי העארק, כבר עדיף להקדים את התור אצל רופא השיניים. 

יום חמישי, 20 ביוני 2013

הורים במשרה מלאה בחופש הגדול

חופש גדול/חופשה גדולה...

תקראו לזה איך שתרצו, בכל מצב זה מאוד מאוד ארוך.

הקטנים הולכים לקייטנה, לעיתים לשני מחזורים.

הגדולים מנסים לחפש עבודה וברוב המקרים לא מוצאים.

כך יוצא שרוב ילדי חטיבות הביניים והתיכוניסטים די משועממים. לחלק מהילדים השעמום והבטלה גורמים לפרץ יצירתיות - עבודות תפירה, נגרות, סידור, קריאה, המצאת אפליקציות חדשות, טיולים, בישול ארוחות גורמה, יותר שעות אימון על הגיטרה/ פסנתר/ תופים, התנדבויות, סיוע לנזקקים או סתם עזרה להורים בבייביסיטר ושיעורי עזר לאחים הקטנים. 


לחלק מהנערים/ות, השעמום גורם לעשות שטויות כמו להרעיש לשכנים ולהתנסות בדברים לא חיוביים שלעיתים רק בנס הם או סביבתם יוצאים מהם בשלום. 

השבוע שמעתי הרצאה שהציגה מחקר, שעשו בעמותת "אור ירוק" ולפיו נערים שהתקשרו פעם אחת אל ההורים שלהם, בעת בילוי, היו מעורבים פחות בנהיגה בשכרות ופחות מעורבים בתאונות דרכים. ההסבר שנתנו לכך הוא ששיחת הטלפון גרמה לנוכחות ההורים אצל הילדים, דבר שגרם להם לעשות פחות שטויות במהלך אותו בילוי. יתכן גם שנערים שמתקשרים להוריהם בזמן בילוי הם אוטומטית נערים שיעשו פחות שטויות אבל הנקודה החשובה כאן באמת היא נוכחות של ההורים בכל חייהם של הנערים והנערות.  והיא מרכזית ומשמעותית פי כמה בחופש הגדול.

למרות שבמקרים רבים, הנוער נותן לנו ההורים תחושה שהוא מעדיף שנעלם לו מהחיים. עלינו, כמבוגרים אחראיים, לדעת לא להיעלב, לא לוותר, להיות מעורבים ובעיקר להשתדל להאיר את תוואי הדרך הנכונה. הנראית לנו -לטובתם, לטובתנו ולטובת כל הסביבה. 


קיץ בטוח ונעים!


יום שלישי, 4 ביוני 2013

נמצאו האשמים בעיכובים של הרכבת הקלה - אנחנו!

"קודם יוצאים, אח"כ נכנסים".

כך קראו משרד התחבורה, עיריית ירושלים ותכנית אב לתחבורה לקמפיין שהחל השבוע ומיועד לנוסעי הרכבת הקלה.
מדובר  ברעיון מבורך שנהוג כבר בחו"ל: הנוסעים הממתינים לרכבת, נותנים זכות קדימה לנוסעים היורדים וכך כולם חוסכים זמן. משרד התחבורה בדק ומצא כי שינוי התנהגות הנוסעים עשוי לקצר בכמה דקות את זמן הנסיעה מפסגת זאב עד הר הרצל.
מרגע שנמצאו האשמים בעיכוב ובחוסר העמידה בזמנים של הרכבת, הוחלט על חינוך מחדש!
לחנך את הציבור, שלא הצליח להבין את העניין לבד,  לא לרוץ ולהידחף כשעולים לרכבת, כי אם כולנו נלמד לדחות סיפוקים, הסבלנות והאיפוק בסופו של דבר ישתלמו לכולנו...



רק עניין קטן מעיב על הקמפיין הזה, והוא - דבר שכל מחנך מתחיל יודע  - חינוך, מתחיל ומסתיים בדוגמא אישית! 



אם מביטים על התנהלותם של משרד התחבורה, העירייה, תוכנית אב וסיטיפס בכל הקשור לרכבת הקלה, הדבר האחרון שאפשר למצוא, זה דוגמא אישית לאיפוק וסבלנות.

לכן, עפ"י הפתגם: "קשוט עצמך תחילה ואח"כ קשוט אחרים", רצוי היה שלפני שהם מנסים ללמד אותנו את: "קודם יוצאים אח"כ נכנסים", היו מפנימים בעצמם את:
  • "קודם נותנים שירות ואח"כ מקבלים תשלום",
  • "קודם נותנים חלופות יעילות לאוטובוסים ואח"כ מבטלים קווים",
  • "קודם בודקים שמכונות הכירטוס תקינות ואח"כ גובים תשלום",
  • "קודם עומדים בזמני הרכבת ואח"כ באים בתלונות לתושבים",
  • "קודם מכשירים פקחים ואח"כ נותנים להם לרשום דו"חות לנוסעים".
  • "קודם יוצרים תחבורה ציבורית יעילה ואח"כ יוצאים בפרסום על נפלאות התחבורה הציבורית"...




מעניין אם מישהו במשרדים האלו הצליח לכמת את הבזבוז ועוגמת הנפש שהיו נחסכים לכולנו אם היו נוהגים כך.

ואולי כל הקמפיין נועד בעצם להסיט את תשומת לב הציבור מהסיבות האמתיות למחדלים ולתקלות של הרכבת אל סיבות אזוטריות.



צילום: דן פורגס