יום ראשון, 27 ביולי 2014

אחרי הטיפול בעזה, על מדינת ישראל לכבוש מחדש את מזרח ירושלים

ביום ראשון בשבוע שעבר, קרוב לחצות הודיע חמאס, כי הצליח לחטוף חייל ישראלי (אחד מהשבעה בנגמ"ש שלהערכת צ"ל נהרג גם הוא). מרגע זה, הרגישו תושבי פסגת זאב, כמו עוד תושבים במספר מקומות בירושלים, כאילו הם נמצאים תחת התקפת יריות.

מכל עבר נורו זיקוקים ויריות עם קריאות שמחה של השכנים הערבים. התחושות של התושבים שבאותו ערב התוודעו גם לכך שנוספו עוד שלושה עשר חללים ישראלים במלחמה היו קשות מנשוא. קולות הירי היו בעצמה חזקה ונמשכו לפחות שעתיים. אנשים התקשו לישון או להמשיך בשינה.
מבירורים שנעשו אח"כ, המשטרה ניסתה להתמודד אך נוצר הרושם שהיא מתקשה לעשות זאת.
הזיקוקים אולי הדירו שינה מעיני התושבים אך לטווח הרחוק הם צריכים להדיר שינה מעיני כל מי שנמצא בצומת מקבלי ההחלטות. את אותם זיקוקים הפנו מתפרעים רק לפני כשבועיים אל כוחות משטרה כיריות לכל דבר. 
בימי רגיעה, חודשים רבים טרום המלחמה, אני, כמי שמייצגת את פסגת זאב במועצת העיר, חשבתי ואמרתי ודיברתי עם כל מי שרק אפשר שצריך לנקוט במספר אמצעים מול הפרות החוק במזרח ירושלים ומול מדיניות "ההכלה" של המשטרה. 
נכון שבזמן מלחמה, צריך לרכז כוחות בחזיתות הפתוחות ולתת לחיילים שלנו לנצח אך בסיום המלחמה יש לתת את הדעת בצורה הכוללת ביותר לגבי היחס שלנו לכל חלקי ירושלים. 
הדברים התחילו לזוז בכיוון חיובי, כשראש העיר החל לפעול בנושא מול משרדי הממשלה ואכן תוקצבו כספים לטיפול במיידי האבנים ממזרח ירושלים. אך זה אינו מספיק וצריך לשנות מדיניות כוללת ביחס לאכיפת החוק.

שנים התריעו גורמים שונים על המנהרות שחמאס חופר וכל המערכות העדיפו להתעלם.
בתוך ההתעלמות, אנשי חמאס לא הפסיקו לחפור את המנהרות לא הפסיקו להרחיב אותן ולשכלל את המעברים, זה רק אנחנו שחשבנו שאם לא נסתכל, המציאות תעלם. כמו ילד קטן החושב שמה שהוא לא רואה לא קיים, שלא לומר כמו בת יענה, כי בת יענה טומנת את ראשה בחול ואם אנחנו היינו טומנים ראשנו בקרקע אולי בכל זאת היינו רואים שם משהו.
והנה בזכות שלושת הנערים שנרצחו בצורה מזעזעת גיל-עד שער , נפתלי פרנקל ואייל יפרח נכפתה עלינו המלחמה הזאת. כתבתי בזכות, כי בדיעבד טוב שנכפתה כי רק כך מישהו אילץ אותנו להישיר מבט אל המציאות ולראות את מלוא מנהרות התופת שדרכן איימו אויבינו לעשות בנו שפטים ואנחנו לא השכלנו לראותן ולהפסיקן בזמן. 
עם ישראל חזק ואיתן וידינו במלחמה הזאת על העליונה, יחד עם זאת יש להודות בפה מלא - בנושא המנהרות נרדמנו על משמרתנו. אני מניחה שכל נושא המנהרות יהיה מעתה בטיפול, כי עכשיו הכל מבינים שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לעצום עיניים ולא להביט נכוחה לסכנה. למדנו את הלקח שאם עוצמים את העיניים המציאות לא נעלמת, זה רק אנחנו שלא רואים אותה. 
דין הטיפול במנהרות הוא כדין הטיפול שצריך להיעשות אחר כך בשועאפט ובכל מזרח ירושלים.
גם כאן, המערכת העדיפה להסיט את מבטה מהנעשה.
במחנה פליטים שועאפט, בשכונת ראס חמיס, בשכונת השלום הלכו ונבנו בשנים האחרונות עשרות רבי קומות, בצפצוף מתמשך על עיריית ירושלים ועל חוקי המדינה למרות שהם בשטח המוניציפלי של ירושלים.
במסגרת ההחלטות שלא לקבל החלטות, לא ניתן אישור מלשכת ראש הממשלה לטפל בעניין. כמו המנהרות, העדיפו לעצום עיניים ולקוות לטוב אבל לא קיבלו החלטה לפעול בשטח שמעבר לגדר ההפרדה. 
מי גר בשכונות האלה שמעבר לגדר ההפרדה? 
ככלל, מאז שנבנתה שם גדר ההפרדה, והיה צריך לעבור מחסום כדי להיכנס למרכז ירושלים, רבות מהמשפחות שאחד מבני הזוג עובד בעיר ויכלו להרשות לעצמן מבחינה כלכלית, עזבו את השכונות לכיוון בית חנינה, לכיוון שועאפט שמעבר לגדר וגם לעיתים לכיוון השכונות היהודיות. הבתים שהתפנו, מחירם ירד ורובם התאכלסו ע"י שוהים בלתי חוקיים שהגיעו באין מפריע משכם ומרמאללה. כי זאת יש לדעת, הדרך בין שכם לרמאללה לבין השכונות הללו אינה כרוכה בשום מחסום כלשהו והדרך היא רציפה. 
חשוב לשים לב, המצב כיום הוא שהם נכנסים בקלילות לשטח המוניצפאלי של ירושלים (לעתים 200 מ' מבתי פסגת זאב) ורק ברצותם לצאת משם הם צריכים לעבור בידוק. 
העירייה מזמן כבר הפסיקה לתת בשכונות אלה שירותים בשל חשש לעובדיה, אבל במקביל היא לא אוכפת את החוק. לא היא, לא המשטרה ולא המדינה. לכן עשרות רבי קומות נבנו בשנים האחרונות ללא תוכניות וללא פיקוח ויש הטוענים גם על יסודות רעועים שלא יחזיקו ברעידת אדמה קלה. 
כאשר תשתית המים לא הספיקה לאלפי האנשים שנוספו, באו כמובן התושבים וארגוני השמאל בדרישה-מאשימה לעירייה ולגיחון  כאילו הם מונעים מים מילדי השכונות הערביות. כך במהלך סיבובי, הגיעו הדברים האלה אלינו כבומרנג, מובן גם שהמים מסופקים חינם על חשבוננו כי הגיחון לא יכולה לגבות תשלום מעבר לגדר ההפרדה.
השכונות הללו שוכנות על הבקע הסורי האפריקאי, אם בעוד זמן מה תהיה רעידת אדמה וכל רבי הקומות יקרסו כמגדלי קלפים  והם יקרסו, שוב יבואו בתלונה מאשימה למהנדס העיר ולראש העיר שלא וידאו שהבנייה בתחומם נעשית כראוי ולכן גרמו למאות הרוגים. 
הנה גם קולות רעש המואזין שכבר מזמן אינו מתפקד כקריאה למאמיניו, אלא מרעיש לצורך ההרעשה וההצקה, כמו גם קולות המוזיקה הרועשת ממתחמי החתונות (בחסות אונרא) וכן היריות והזיקוקין. 
המשטרה כבר שנים מדווחת מידי כחודש על תפיסת  אי אלו אנשים ומחסנים מלאים בזיקוקים ונשק... אך מאות המחסנים האחרים  - לא נודע היכן הם.
יש לציין כי גדר ההפרדה שבוצעה באזור לפני כ- 10 שנים רק מעצימה את הבעיה. בזמנו אמרתי שהגדר אינה  יעילה כי היא גורמת לשאננות וכי היא מחלקת את ירושלים. אמרו לי שאין לי הכשרה  ביטחונית, דבר שהסכמתי אתו, אך תהיתי בקול האם הגדר תוכל לעצור ירי לכיוון פסגת זאב. והנה הגענו למצבים כאלו. כעת ברור לכל מי שלא התנגד לבניית גדר ההפרדה שבמו ידינו הבאנו לתוספת של עוד עשרות אלפי ערבים שרובם שוהים בלתי חוקיים לתוך ירושלים והבאנו לאנרכיה ולחוסר שליטה ישראלית בקרבה לפסגת זאב ולשאר שכונות התפר בסמוך לגדר.
יתכן גם שנחפרו מינהרות מתחת לגדר ההפרדה. בעבר  לא חשבתי על זה ואי אפשר לדעת אם הן קיימות. מה שרואים בוודאות שאנשים מעבר לגדר פשוט שמים סולם ועוברים  בקפיצה אל הצד השני. כמה קל.
האם חייהם של התושבים בשכונות האלה טובים? - ממש לא! אבל עושה רושם שלמנהיגיהם וגם לאונרא יש אינטרס להשאיר אותם במצבם.
אני דוגלת במתן שירותים ובמתן זכויות אבל עמידה בתוקף על קיום חובות. מזמן כבר הצעתי להעביר את הבידוק הביטחוני מאזור כביש 13 לאזור הכביש המחבר בין ענתות לא-זעים, שם קיימת גדר הפרדה נוספת. כל זה כמובן תוך שליטה אמתית בשטח מחנה הפליטים שועאפט הנושק לפסגת זאב מזרח אותו ראוי להרוס כמחנה פליטים וליישב מחדש.
בקשר לרפיסות שנראתה במהומות בבית חנינה ושועאפט. אסור היה להכיל התנהגות של הריסה וניתוץ תחנות הרכבת, בכל מקום אחר בארץ בהתפרעויות של יהודים המשטרה לא "מכילה" התנהגות כזאת ואין סיבה שהיא תכיל זאת מול התנהגות של מתפרעים במזרח ירושלים. 

יום חמישי, 6 בפברואר 2014

הוצאת מים מהסלע. נס או שחור?

נזילה שהחלה השבוע באחד מקירות הבית שלנו, הפכה עד מהרה למעיין מפכפך.
אילו היינו בטבע, היינו בוודאי שמחים על גודל הנס שנעשה לנו בהוצאת מים מהאבן. מכיוון שבתוך ביתנו אנו יושבים, הבנו שמדובר בהתפוצצות צינור כלשהו. מיהרנו להזמין אינסטלטור מחברת הביטוח, ותוך כדי הכנת הרבה קפה שחור, התפללנו לנס -  מציאת מקור הדליפה וסתימתו. 

לאחר יומיים של ניסוי וטעייה לאיתור מקור המעיין, הגעתי למספר תובנות ותהיות:
  • - הגיוני שמים לא יעלו ללא סיוע. השאלה היא מאיפה לכל הרוחות הם הגיעו לגג?
  • - שמתי לב שהתחלנו להכניס לשיחות בינינו, בלי להתכוון,  כל מיני ניבים עם מים כמו "לא מחזיק מים" או "מים שקטים חודרים עמוק". ביטויים שקיבלו בשל המצב כפל משמעות ואז הרגשנו לא נעים מהאינסטלטור שאולי חשב שאנחנו לועגים לחוסר מקצועיותו. 
  • - אינסטלציה דומה מאוד לרפואה.  - לפציינטים נדמה שבעל המקצוע יבדוק יאבחן ויתאים תרופה. אלא שבפועל בעל המקצוע בודק, לעתים מאבחן נכון ואז מנסה משהו בתקווה שיעזור.   יש אינסטלטורים שהיו יכולים להיות בקלות כירורגים - הם דומים בתאוותם הכמעט בלתי נשלטת שלהם קודם כל לפתוח, לראות מה יש בפנים ואז לתת דיאגנוזה.
  • - כל אינסטלטור יכול בקלות להצטרף לכוחות הבילוש.  - מי שיכול לעקוב אחרי מסלולה של טיפת מים ולהבדילה מחברתה שיוצאת למסלול אחר, יוכל לאתר כל פושע חמקמק.
  • - לפתע התברר לי שלכל החברים שלנו יש אינסטלטור סודי: "הרנטגן" "הלוחש למים"... כינויים הדומים להפליא לכינויי רבנים. כנראה שגודל המצוקות בשני התחומים די זהה.
החשוב ביותר הוא שפתאום מבינים שזרימת מים מהברז ולא ממקומות אחרים היא לא דבר טרוויאלי ולומדים להעריך את הדברים הקטנים שבחיים.