נולדתי בישראל. גם שני ההורים שלי נולדו כאן, כך
שהמדינה עבורי היא דבר טריויאלי. אני פשוט לא מכירה משהו אחר. בהיסטוריה המשפחתית
הקצרה אין רדיפות. הכל מאוד שורשי ומובן מאליו.
יחד עם זאת, כנראה שבכל זאת משהו חקוק בד.נ.א. שלי
או בזיכרון ההיסטורי הרחוק. כשאני יוצאת
לנופש באחת ממדינות אירופה, אין פעם שלא מתלווה לתחושת האופוריה של החופש גם דוק
של "אני חוזרת לכאן הפעם כתיירת". אין מצב שכשאני רואה אנשים מאוד
קשישים אירופאיים שלא אחשוב - "מעניין איפה הייתם ומה עשיתם ב 1942"?
תמיד כשאני חוזרת לארץ בחברת תעופה זרה, אני
בתחושה שהאנטישמים האלה מנסים להשפיל אותנו. זוכרת פעם אחת כשחזרנו מאיטליה בשעת
לילה מאוחרת מחכים לביקורת הדרכונים. שמתי לב, בעודנו בתור שהבקרית מבקשת מכל אחד
להסיר את הנעלים. כולם ניסו להתווכח איתה על הדרישה ובסוף נכנעו וחלצו את נעליהם.
מיד אמרתי לבתי שהייתה לידי שנוציא את הנעליים לפני שאנחנו מגיעות לבקורת הדרכונים
ונחייך. כשהבת שלי שאלה אותי למה, עניתי אוטומטית "כדי שלא נצטרך להשתחוות
לאשה הזאת", ברור לי שזה קיצוני ואפילו מצחיק אבל הכבוד הלאומי עמד באותו רגע
לנגד עיני. אותו כבוד לאומי, יש שיגדירו אותו מטופש, עמד לנגד עיני כשבישיבת מועצת
העיר האחרונה, נעדרתי בכוונה מההצבעה בנושא קריאת רחוב על שמו של פרופ' ישעיהו
ליבוביץ'. מצד אחד, מדובר באדם ענק רוח שתענוג לקרוא בכתביו וחוכמתו וידענותו מי
ישווה לה? באמת קטונתי. מצד שני, האיש כינה את חיילי צה"ל - יודונאצים ולא
חזר בו. חיילי צה"ל, בנים שלנו? ככה לכנות אותם? אילו היה חי, היה הפרופ'
בוודאי מגחך ושואל מי בכלל רוצה רחוב על שמו.
אולי ההתלבטות הזאת שלי, היא גם סוג של
ישראליות. יום עצמאות שמח!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה