יום שישי, 26 באפריל 2013

הרכבת הקלה - למה להאריך אם זה לא טוב לתושבים?

הנה שוב מאשרים את הארכת קו הרכבת הקלה. והפעם להדסה עין כרם...
ואני עומדת נפעמת מול חברי מועצת העיר, האמנם טחו עיניהם מלראות את הסבל שגורמת הרכבת הקלה לתושבי העיר?  אם תושבי העיר מפסידים מי מרוויח?

בישיבת המועצה האחרונה עלתה לאישור החלטת וועדת המשנה לתכנון ולבניה להאריך את הקו. הבעתי את התנגדותי והסברתי. הדברים נפלו על אוזניים ערלות. נשארתי המתנגדת היחידה.
בתחילת הקדנציה היה לי דווקא שותף להתנגדות לרכבת הקלה. הוא היה הרבה יותר קיצוני ממני. אני סברתי שצריך להשאיר את הקו שכבר סללו עם גשר המיתרים ופשוט למזער נזקים. הוא סבר שגם את הקו הנוכחי צריך לבטל ואפילו להרוס את הגשר - היה זה ראש העיר ניר ברקת. היום, כנראה בבחינת "דברים שרואים מכאן לא רואים משם", הוא לא רק שהשאיר את הקו הנוכחי, הוא גם מקדם  את הארכתו וגם קווים נוספים. את היועצים הטובים שהיו לו דוגמת פרופ' פייטלסון הוא פחות מעוניין לשמוע. 
אתמצת בקצרה את הדברים שאמרתי במועצת העיר ואסביר את התנגדותי להארכת הרכבת: 
פרויקט הרכבת הקלה בירושלים הוא כישלון. ולכן אין סיבה להמשיך אותו,  למרות הלוקשים שמנסים להאכיל אותנו ממשרד התחבורה ומתכנית אב. הבעיה שלהם שהם אינם מוכנים להודות בטעות הכי גדולה שלהם שעלתה מיליארדים ובמקום זאת הם מעדיפים לבזבז עוד מיליארדים  - לשפוך כסף טוב על כסף רע, והעיקר לא להודות בטעותם. 
הרכבת אינה טובה לירושלים כי היא לא עומדת ביעדים ובמטרות שהציבה לעצמה:
1. מחקרים מוכיחים כי עם כל ההשקעה העצומה בתחבורה הציבורית בישראל אין כמעט מעבר מרכב פרטי לציבורי ורק הנוסעים השבויים (מחוסרי רכב) משתמשים בתחבורה הציבורית. ניתן לראות זאת באופן הפשוט ביותר: מאז הפעלת הרכבת הקלה , חניון כיכר ספרא בעירייה לא התרוקן ותפוסתו אפילו לא ירדה במעט. 
2. זמן ההגעה ליעד של רוב הנוסעים, מאז הפעלת הרכבת הקלה, לא התקצר ולעיתים אף התארך. 
3. לשאר משתמשי הדרך (רוב התושבים) התגברו הפקקים.

השירות של הרכבת הקלה אינו טוב ואינו מספק:
תדירות לא מספקת, ואי עמידה בזמנים.
והעיקר, בגלל שירושלים היא עיר גדולה ודינמית מתרחשים בה אירועים שונים הגורמים לעצירה של הרכבת. אירועים כגון: תהלוכות, צעדות, ביקור אח"מים וגם תאונות וחפצים חשודים. כל אלה יוצרים במעין אפקט פרפר הזדהות מיידית בין כל תושבי ירושלים. בשבוע שעבר אירעה תאונת דרכים קלה בין רכבת קלה לרכב פרטי בשכונת שועאפט. מייד, הופסקה תנועת הרכבות בכל העיר ליותר משעה. שותפות הגורל בין   תושבי בית הכרם ומרכז העיר עם תושבי שועאפט, הייתה יכולה במקרים אחרים להיות ראויה לציון, אך דומני שלא במקרה הזה. שעה של הפסקת פעולת הרכבות!

בשל החוזה הדרקוני שנחתם עם סיטיפס, לא רק שהמדינה נאלצת לשלם לזכיין מאות אלפי שקלים בשנה, העירייה גם איבדה את  השליטה שהייתה לה על הרמזורים . 
כך שלא רק נוסעי הרכבת הקלה סובלים אלא גם נוסעי הרכב הפרט שנאלצים להתקע בפקקים. מאז בוא הרכבת הקלה לעיר, נוצרו יותר פקקים בכל חלקי ירושלים

הרכבת גם גרמה לצמצום המרחב הציבורי ולהפיכתו לאי ידידותי למשתמש
צומצמו נתיבי הנסיעה לרכב. הוספו יותר רמזורים, והופחתו באופן גדול מספר מקומות החנייה. 
מי שרוצה לראות שכונה במצוקה תחבורתית  מוזמן לנסוע בשד' משה דיין בפסגת זאב. 
זה מה שהולך לקרות לתושבי קרית יובל, קריית מנחם והר נוף. 
תמיד הבטיחו לנו כי הרכבת הקלה הוא כלי תחבורה שקט מאוד. עוד שקר גס. ויעידו על כך התושבים הגרים בסמיכות לרכבת במקום בו היא צריכה להסתובב. רעש חריקת הצירים, נשמע כמו רעש של גיר על לוח בכיתה של פעם . מצמרר ביותר. 
הרכבת מזיקה יותר מאשר היא מועילה. 

-          שלא לדבר על העלויות, נאמר שהמדינה משלמת על הטעויות של העובדים שלה אבל העירייה הולכת לזרוק  כעת עוד 150 מיליון ₪ מכספי העירייה שזה ההשתתפות שלנו של 15%, בשביל מה? התושבים לא רוצים את זה, אלפי תושבי נווה יעקב, עין כרם, הר נוף ועוד חתמו נגד הרכבת כי הם מבינים מהניסיון שזה רק יביא להם פקקים. את הארכת הקו לעין כרם מתכוונים לעשות בסלילת כביש מיוחד על צלע ההר ובכך להרוס את הנוף הקסום של המקום. תושבי עין כרם כבר הביעו את התנגדותם אך היא נדחתה כפי שדחו את התנגדות תושבי השכונות הר נוף ונוה יעקב. 
למה לגרום להם לנזקים? מי מרוויח מזה אם כולם מפסידים? אף אדם לא חוזר על טעויות – אני לא מבינה מה קורה כאן?!

בגלל הקיבעון המחשבתי של פקידים לא נשקלו ברצינות חלופות להארכת הקו לעין כרם ויש מספר חלופות שיהיו יותר יעילות, זולות ולא יגרמו לנזקים לכלל תושבי העיר ולנוף:
-          שאטלים במקום הגשרים.
-       רכבל גונדולות להסעת המונים מהר הרצל דרך עין כרם להדסה (הרבה יותר זול ויקצר בחצי את זמן ההגעה מהר הרצל להדסה).
-          אוטובוסים מערכתיים, כמו המטרונית שמקודמת בחיפה.
מבחינת מספר המגיעים להדסה מידי יום, כ – 30 אלף, הפתרונות הנ"ל הרבה יותר מתאימים והעלות היא רבע ממחיר רכבת קלה.

לאור הניסיון הרע של קו הרכבת הראשון ולאור העלויות העצומות בהן תישא העירייה, לדעתי, יש להעמיד את טובת תושבי ירושלים במרכז ולשקול מחדש האם התוכנית טובה לתושבי ירושלים והאם העלות שווה את המשך הקו מול תכניות חלופיות.

בתמונה: תאונה בין רכב פרטי לרכבת ברח' יקותיאל אדם. צילום: גדי בן חמו




יום רביעי, 24 באפריל 2013

יום כדור הארץ במקביל לל"ג בעומר



השבוע ציינו את  יום כדור הארץ ובשבוע הבא נחגוג את ל"ג בעומר.
מעניין מה היה קורה אם שני המועדים היו יוצאים במקרה באותו יום... קצת דבר והיפוכו כי מדורות ל"ג בעומר אנחנו לא בדיוק שומרים על כדור הארץ.
מן הסתם, לשאר אנשי כדור הארץ לא ברור בדיוק מה הסיפור של המדורות שאנחנו מבעירים בל"ג בעומר.
עוד זוית משעשעת על הפער בינינו לבין שאר העולם יצא לי לראות כשהגיעו לראיין אותי מרשת ARD הגרמנית על פסגת זאב. 
אחרי ששאלו אותי על הרכבת הקלה, התעניין הכתב שלהם, בחור מברלין, לגבי ההגדרה של פסגת זאב ובמה היא שונה מכל שאר ההתנחלויות כמו בית אל ועופרה. 
הסברתי, את המובן מאליו,  שפסגת זאב היא שכונה בירושלים. מעבר לכך,  אמרתי לו שבעיני כל יישוב חוקי בארץ אינו נחשב בגדר התנחלות. אם לקרוא למשהו התנחלות, אמרתי לו,  הייתי מכנה כך את רבי הקומות שנבנים בשנים האחרונות באופן בלתי חוקי לדוגמא בשועאפט.
פה, טוסטן, זה שם הכתב, הריח קצת מאבקי יהודים ערבים והחליט להרחיב את הדיון הוא שאל אומנם בחיוך אך בעוקצנות אם גם לתושבי שועאפט ובית חנינה יש נציגות במועצת העיר. כשאמרתי שלא וראיתי את חיוך הנצחון שלו מתרחב, הוספתי ואמרתי שלמעשה, פסגת זאב היא השכונה היחידה בעיר שיש לה נציגות במועצת העיר. ושאר חברי המועצה כלל לא מייצגים חתך גאוגרפי ואני מקווה מאוד שיהיו עוד נציגים כמוני בקדנציה הבאה. אח"כ המשכנו לדבר על הבעייתיות של גדר ההפרדה והמשמעויות שלה. חבל שאני לא מבינה גרמנית, הייתי שמחה לדעת מה מכל הראיון שודר בתוכנית ואלו דברים הם בחרו להוריד בעריכה. 
יום ראשון הוא ל"ג בעומר והשנה, הילדים יוצאים לחופשה בת יומיים. לפי המרץ שהם השקיעו באיסוף הקרשים, מגיע להם, לדעתי,  לפחות שבועיים חופש.

יום רביעי, 10 באפריל 2013

יום השואה...יום העצמאות ופרופ ישעיהו ליבוביץ'


נולדתי בישראל. גם שני ההורים שלי נולדו כאן, כך שהמדינה עבורי היא דבר טריויאלי. אני פשוט לא מכירה משהו אחר. בהיסטוריה המשפחתית הקצרה אין רדיפות. הכל מאוד שורשי ומובן מאליו.
יחד עם זאת, כנראה שבכל זאת משהו חקוק בד.נ.א. שלי או  בזיכרון ההיסטורי הרחוק. כשאני יוצאת לנופש באחת ממדינות אירופה, אין פעם שלא מתלווה לתחושת האופוריה של החופש גם דוק של "אני חוזרת לכאן הפעם כתיירת". אין מצב שכשאני רואה אנשים מאוד קשישים אירופאיים שלא אחשוב - "מעניין איפה הייתם ומה עשיתם ב 1942"?
תמיד כשאני חוזרת לארץ בחברת תעופה זרה, אני בתחושה שהאנטישמים האלה מנסים להשפיל אותנו. זוכרת פעם אחת כשחזרנו מאיטליה בשעת לילה מאוחרת מחכים לביקורת הדרכונים. שמתי לב, בעודנו בתור שהבקרית מבקשת מכל אחד להסיר את הנעלים. כולם ניסו להתווכח איתה על הדרישה ובסוף נכנעו וחלצו את נעליהם. מיד אמרתי לבתי שהייתה לידי שנוציא את הנעליים לפני שאנחנו מגיעות לבקורת הדרכונים ונחייך. כשהבת שלי שאלה אותי למה, עניתי אוטומטית "כדי שלא נצטרך להשתחוות לאשה הזאת", ברור לי שזה קיצוני ואפילו מצחיק אבל הכבוד הלאומי עמד באותו רגע לנגד עיני. אותו כבוד לאומי, יש שיגדירו אותו מטופש, עמד לנגד עיני כשבישיבת מועצת העיר האחרונה, נעדרתי בכוונה מההצבעה בנושא קריאת רחוב על שמו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ'. מצד אחד, מדובר באדם ענק רוח שתענוג לקרוא בכתביו וחוכמתו וידענותו מי ישווה לה? באמת קטונתי. מצד שני, האיש כינה את חיילי צה"ל - יודונאצים ולא חזר בו. חיילי צה"ל, בנים שלנו? ככה לכנות אותם? אילו היה חי, היה הפרופ' בוודאי מגחך ושואל מי בכלל רוצה רחוב על שמו.
אולי ההתלבטות הזאת שלי, היא גם סוג של ישראליות.  יום עצמאות שמח!